את הדרך שלי כמלווה משפחות בעמותת פעמונים התחלתי בתקופת האבטלה הארוכה, שאליה נכנסתי בזמן הגל הראשון של הקורונה. הייתי אז, או לפחות ככה חשבתי באותו זמן, בשפל הכי גדול שהייתי בו בעשור האחרון אם לא בכל חיי עד אז. רק לקראת סוף אותה תקופת אבטלה, שארכה כשמונה חודשים, הבנתי שזה לא היה שפל אלא דווקא התקופה בה צמחתי הכי הרבה בחיי עד אותה נקודה.
כמות הדברים שקרו והשיעורים שנלמדו באותה תקופת אבטלה מספיקה לספר, אבל עכשיו הייתי רוצה להתמקד רק בשלושה מהם: ערך, נתינה ונתינה כערך.
לכל אדם חשוב להרגיש בעל ערך ותרומה לחברה. כבני אדם בוגרים, זה טבעי שנראה בעבודה שלנו כמקום שבו אנחנו נותנים הכי הרבה ערך. שם אנחנו מקבלים תשלום על הזמן שלנו, ומנגד אנחנו נותנים את התמורה הכי טוב לזמן הזה. אבל מה קורה כשמאבדים את העבודה? האם אנחנו באמת הופכים לחסרי ערך?
התשובה המפתיעה, שלקח לי זמן להגיע אליה, היא: לא. קהל יעד נוסף לערך שלנו היא המשפחה. אבל אם עד כה העברתי את רוב שעות הערות שלי בעבודה, האם אני אצליח להמיר את אותן שעות בקלות למשפחה ולתת ערך רציף, יום-יום? חוץ ממקרים מאוד מסוימים, כנראה שלא.
אם ככה, איפה אפשר לתת ערך אם לא בעבודה או בחיי המשפחה? בהתנדבות.
עם הרעיון הזה – הגעתי לפעמונים, אחרי מספר שנים, שכבר עקבתי אחרי פעילות העמותה וחיכיתי רק ליום שבו אעמוד בדרישת הסף האחרונה שנשארה – גיל, שהיה אז 30. בנובמבר 2020, עמוק לתוך האבטלה, התראיינתי לפעמונים ואני מודה שבכלל לא ציפיתי להתקבל כמובטל, למקרה שמה שכתבתי עד עכשיו לא היה אישי מספיק. לתומי חשבתי שהעבודה מגדירה אותי ואת הערך שלי כאדם, ורק בדיעבד הבנתי כמה שזה לא נכון: הופתעתי לראות כמה ערך משפחות שלמות מקבלות מהידע הפיננסי שלי, זה שכבר היה לי וזה שרכשתי ביחד איתן, שבכלל לא קשור לעבודה היומיומית שלי.
זמן קצר לאחר תחילת תהליך הליווי הראשון שלי בפעמונים כבר מצאתי עבודה, וכמות הזמן הפנוי שלי ירדה כמעט לאפס. בשלב הזה היו לי את כל הסיבות שבעולם למה לא להתנדב, אבל משום שהתחלתי להתנדב כשהיה לי זמן פנוי אינסופי כמעט, ההתנדבות בפעמונים הפכה כבר למן הרגל: ממסגרת שבה אני נותן את מירב הערך שלי, לסוג של מפלט ושינוי אווירה מהעיסוק היומיומי שלי, עם זמן קבוע בלו"ז.
וכן, זמן הוא הדבר היחיד שנדרש ממני. גם אינטרנט וקצת הכלה אבל בעיקר זמן. למרות הקלישאתיות, זה באמת המשאב היקר ביותר שיש לכולנו כבני אדם, יותר מכל סכום כסף ורכוש. לכן, אני אאתגר את המשפט הציני שאומר, שהאנשים הנדיבים ביותר הם אלה שאין להם: לכולנו כאמור יש את המשאב הזה שנקרא "זמן", אז כנראה שהאנשים הכי נדיבים הם אלה שעסוקים ועדיין מוצאים זמן לתת לאנשים אחרים, שיכולים להנות ממנו. הזמן של כל אחד ואחת מאיתנו יכול לשנות חיים של משפחות שלמות ולא חייבים להיות עשירים כדי לתת למי שזקוק. נתינה היא מעגל ולא קשר חד צדדי, כך שגם מובטל יכול להתנדב בפעמונים, וגם מי שעובר ליווי בפעמונים יכול להיות הפראמדיק המתנדב במד"א שמטפל במתנדבת בצער בע"ח. מעגל הנתינה הזה מחזק אותנו מרמת הפרט ועד לרמת החברה הישראלית כולה. השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו היא אם הנתינה שלנו תהיה של זמן, כי זה תמיד זמן טוב לנתינה.
מאת משה אטליס, מלווה בפעמונים.
