גינוני הפרימדונה של סולן להקת ואן היילן – דיוויד לי רות׳ – נראו מוגזמים אפילו בהשוואה לסטנדרטים של להקות רוק מצליחות. חוזה הלהקה להופעה כלל 53 עמודים מלאים בהוראות מדוקדקות כיצד יש לעצב ולערוך את הבמה ואת אחורי הקלעים, כאשר בעמוד 40 למשל נתנה הוראה מפורשת להניח בחדר האמנים צלוחית סוכריות M&M בצבעים שונים ״ובשום פנים ואופן לא בצבע חום!״ מה שחייב העסקה של עובד מיוחד שיברור באופן ידני מתוך הצלוחית את הסוכריות החומות.
ההוראה נראתה אידיוטית לכל וסימלה במשך שנים את השחיתות של כוכבי רוק גדולים. אלא שבפועל ההוראה להעלים סוכריות חומות הייתה דרך פשוטה וגאונית לוודא שההכנות להופעה נעשו כראוי ושאף אחד לא ייהרג מנפילת עמוד תאורה או ימחץ למוות בגלל תכנון לקוי של שערי הכניסה. הלהקה לא יכלה לוודא מראש כי כל ההכנות הבטיחותיות נעשו כראוי ובהגיעם למקום נותר מעט מדי זמן כדי לבדוק הכול.
הפתרון של דיוויד לי רות׳ היה גאוני בפשטותו, הוא ניסח חוזה מפורט שהבטיח הופעה בטוחה ושתל בו את ההוראה על הסוכריות החומות. בכל הופעה נהג ללכת ראשית כל אל אחורי הקלעים לבדוק את צלוחית הסוכריות, אם הצלוחית הייתה נקייה מסוכריות חומות אפשר היה להסיק בזהירות כי גם שאר ההכנות נערכו בשימת הלב הראויה. לעומת זאת הימצאות סוכריות חומות בצלוחית אותתה על גישה חפיפניקית של המארגנים, דיוויד לי רות׳ היה זורה הרס בחדר ההלבשה ועל הדרך שולח את צוות הלהקה לערוך בדיקה מדוקדקת של סידורי הביטחון.
צמד מחברי הספר "לחשוב כמו פריק", או צמד ה״סטיבנים״, נחשבים מזה זמן לילדים הרעים של הכלכלה.
במאמריהם וספריהם הקודמים [בעברית, ״פריקונומיקס״ ו״סופר פריקונומיקס״] הם לא היססו להעלות לדיון נושאים טעונים כמו מדיניות ההפלות, התאבדויות או טרור ולהתחקות אחר הסיבות וההשלכות האמתיות של כל תופעה ללא משוא פנים או תקינות פוליטית. הם נקראו לייעץ לקובעי מדיניות וחברות ענק ובמקביל המשיכו לחטוף ביקורת, פעם אחר פעם. שאחד השיאים הגיע כאשר הם הואשמו בשידור חי במהלך ראיון טלוויזיוני כי הם מנחים במודע טרוריסטים כיצד לטשטש את עקבותיהם. הביקורת באה בעקבות פרק בספרם המשותף שתיאר את האלגוריתם שיכול לסייע לכוחות הביטחון לנתר חשבונות בנק של פעילי טרור וכיצד אלו האחרונים יכולים לתעתע בעוקבים על ידי רכישת ביטוח חיים [איזה מתאבד יבזבז כסף על ביטוח חיים??]. אלא שממש בדומה לסוכריות החומות של ואן היילן למעשה ההמלצה לרכוש ביטוח חיים הייתה פרי שיתוף פעולה עם שרותי הביון והכניסה אוטומטית למעקב את מי שפעל על פי ההמלצה.
בספרם הנוכחי המחברים פוסעים כמה צעדים אחורה, מתבוננים בניתוחים וההצעות שהציעו בעבודתם הקודמת ומנסחים בחיוך מדריך מעשי כיצד ללמוד לחשוב בצורה ביקורתית וחודרת, או בלשונם: ״לחשוב כמו פריק״. פריק הוא מי שלא מחפש ראיות בכדי לאשש את המסקנה המתבקשת אלא מתבונן כמו ילד על הדברים בצורה לא משוחדת. בילדות, כולנו מתבוננים בעולם בסקרנות אמתית וללא הנחות ודעות מוקדמות אבל עם הזמן אנחנו מאבדים את המקוריות ולומדים למה לצפות מן העולם באופן אוטומטי על פי ניסיון העבר. או כפי שניסח זאת ג׳ו ברנרד שאו ״אנשים מעטים חושבים יותר מפעמיים שלוש בשנה, אני עצמי זכיתי למוניטין בין-לאומי בזכות העובדה שאני חושב פעם או פעמיים בשבוע״. תהליך התבגרות שכזה היה הכרחי לאבותינו בתהליך החיפוש אחר מזון והימנעות מפגישה אקראית עם נמר, וממשיך להיות מאוד יעיל בימינו במטלות יומיומית פשוטות. אבל ברגע שמנסים לטפל בבעיה מערכתית מורכבת, בחיינו האישיים או ברמת המדינה או החברה, הרי שמה שנדמה כמסקנה הפשוטה בדרך כלל מהווה רק את הרובד השטחי והלא ממצה של הדברים והמחברים מלמדים כיצד לא לתקוף בעקשנות רק את חלקה המזדקר לעין של הבעיה.
ברגע שמניחים בצד את ההרגלים הרעים שרכשנו, מגלים עולם מופלא של סיבתיות חידתית. מפת הדוכסים ששלטו בגרמניה במאה ה-16 מכתיבה את פיתוחם הכלכלי של חבלי ארץ אלו בימנו. נבחרות פינג פונג מתגלות כצוהר היחיד וההכרחי להתחממות יחסים הין מעצמות עוינות. רופא אמיץ ומקורי נאלץ להדביק את עצמו בחיידק קטלני כדי להוכיח לחבריו השמרנים שכל מה שנחשב לידע רפואי בנוגע לאולקוס אינו אלא אוסף אמונות לא מבוססות, ועוד. הקריאה בספר מרעננת, מצחיקה ודומה להקשבה זהירה לקולו של הילד שצועק מן ההמון ״המלך הוא עירום!״
קריאה נעימה!
