ספר של מייקל לואיס הוא תמיד אירוע, בוודאי כאשר מושא הספר הם שניים מהמוחות המבריקים שמדינת ישראל ייצאה לעולם, עמוס טברסקי המנוח, ויבדל לחיים, שותפו זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן.
מייקל לואיס היה פעם אחר פעם האדם הנכון במקום הנכון לאורך העשורים האחרונים. הוא היה שם ב-1989 רגע לפני שוול סטריט הקלאסית קרסה והסיאוב והבוטות האגדיים של אנשיה התחלפו בין לילה במבוכה וזעם המונים. הוא היה שם שוב, ב-1999 כדי לתעד את שכרון היזמות שפקד את ארה"ב רגע לפני ששיגעון הדוט.קום התנפץ לרסיסים מותיר אחריו תעשייה חבולה ומפוקחת. ואז הוא זנח את השוק הכלכלי לכמה שנים בהם תיעד דרך פריזמת ספורט העילית האמריקאי את עליית הביג דאטה, ובמיוחד סוג חדש של קבלת ההחלטות שאוקיינוס המידע ויכולות העיבוד הממוחשב שלו עודדו – קבלת החלטות מבוססות נתונים. אבל המגה-משבר של 2008 בארה"ב, ובעיית החוב האירופי שהחלה לצבור תאוצה מיד בעקבותיו החזירו אותו למגרש הביתי שלו, ב"מכונת הכסף" הוא היטיב לתאר את מנגנוני המינוף המטורפים שאיפשרו ל"אומה שלמה לצאת מדעתה הפיננסית" שוב ושוב. ומנגד את קומץ האמיצים שהעזו להמר נגד המערכת.
בראיון הדדי שעשו לא מזמן פרופ' דן אריאלי והעיתונאי מלקלום גלדוויל התברר שדן מנסה לכתוב כמו גלדוויל ושניהם היו רוצים לכתוב כמו לואיס… הספרים של לואיס לא רק ריתקו מיליוני קוראים, אלא גם הצליחו ללכוד בשעת מעשה או כמעט מיד אחר כך תהליכים כלכליים ותרבותיים עצומי מימדים. במקרים מסוימים הוא שימש לא רק כצופה מן הצד אלא כאחד הגורמים לתזוזות הטקטוניות בשוק. כך בראשית שנות התשעים כתיבתו הנגישה והפופולרית עזרה לחשוף בפני המונים את וול סטריט במערומיה ולגבש גרעין קריטי של דעת קהל אשר איפשר ליזום שינוי.
הפעם, בניגוד בולט לרוב הפעמים הקודמות, לואיס כותב דווקא על המהפכה אותה באופן נדיר פספס. מהפכה במחשבה הכלכלית שנולדה בכלל במוחם של שני פסיכולוגים בחדרי הסמינר הצנועים של האוניברסיטה העברית ומכון ואן-ליר בירושלים בסוף שנות השישים. עמוס טברסקי נחשב על ידי רבים לאדם החכם שהכירו מעודם. הפסיכולוג הנודע ריצ'ראד ניסבט אפילו ניסח את "מבחן האינטלגנציה על שם טברסקי". הזמן שלוקח לאדם להבין שטברסקי חכם ממנו הוא ביחס הפוך לרמת האינטליגנציה שלו, במילים אחרות ככל שהגעת למסקנה הזו מהר יותר כך רמת המשכל שלך כנראה גבוהה יותר… קשה היה למצוא אדם ששונה מעמוס יותר מדניאל כהנמן, עמוס היה צבר, התגלומתו של בטחון עצמי ומרכזה של כל מסיבה, דני היה ניצול שואה חסר ביטחון עצמי בצורה כרונית, ושונא מסיבות. עמוס העדיף התקפה על מגננה ולחם שתי מלחמות בצנחנים, דני תמיד חיפש להימנע מעימות והעביר את שנות שירותו הצבאי תחילה במיון מועמדים כפסיכולוג היחידי בצה"ל ולאחר מכן במסגרת יחידת הפסיכולוגיה אותה עזר להקים. שניהם היו ללא ספק מבריקים, עמוס התבטא לא פעם שלא בפני דני, שכהנמן הוא גדול הפסיכולוגים בזמננו, אבל מבריקים באופן שקשה לדמיין שונה ממנו. ובכל זאת איכשהו בחיבור שנותר תעלומה עד עצם היום הזה, ברגע שהם נפגשו, אי אפשר היה להפריד ביניהם.
שיפוט וקבלת החלטות, התחום אותו פיתחו יחד עמוס ודני, וכלכלה התנהגותית, האחות הכלכלית של התחום הפסיכולוגי, לא סובלים מהיעדר תיעוד. במהלך 40 השנים שעברו מאז החלו את עבודתם המשותפת הרעיונות הללו זלגו כמעט לכל תחום דעת קיים וכבשו בסערה את מרכז הקונצנזוס המדעי. כהנמן קיבל נובל ב-2002 (טברסקי נפטר ב-1996) והכלכלן הראשון שהקשיב לצמד הישראלי, ריצ'ארד תלר, קיבל את שלו ב-2018. בארה"ב אוסטרליה ובריטניה קמו יחידות ממשלתיות האמונות על מימוש התובנות ההתנהגותיות בשדה המדיניות הציבורית. ובמדף ספרי העיון הנושא שני רק לספרות על יחסים וזוגיות. אבל לואיס כדרכו מספר את הסיפור באופן שתרם סופר. המשימה, החדשה עבורו, של הסתכלות על ראשיתה של מהפכה בפרספקטיבה של שנים גורמת לו להיות "זבוב על הקיר" בחדרם האישי של טברסקי וכהנמן, הוא משרטט פורטרטים פסיכולוגיים נהדרים של שניהם, ועוקב אחר החברות המופלאה למן ההתחלה הירושלמית דרך ההמשך המפואר בארה"ב והסדקים שנקוו כאשר העולם האקדמי העדיף לראות בטברסקי את אבי הדיסציפלינה, ועד למותו בטרם עת של טברסקי והצדק הפואטי שבזכייתו דווקא של דני בנובל.
כדי לשפוך אור על סיפור החברות המורכבת של שני הגאונים הללו לואיס מגייס את נשותיהם, שותפי המחקר שלהם לאורך השנים, חומרי ארכיון עם ראיונות ושיחות אישיות עם דני עצמו, על הדרך הקורא מתוודע לדרכה המסובכת והעתיקה של האקדמיה לקדם אנשים רעיונות, אופייה של ישראל הצעירה ומלחמות ההישרדות שלה ומחירה הכבד של תהילה שאיננה מחולקת בשווה. זהו אינו ספר על קבלת החלטות וגם לא על כלכלה התנהגותית, יותר מכל זהו מסע גילוי, גילוי של מדע חדש ישן, יד ביד עם שתי החלוצים שיצרו אותו, ונהנו מכל רגע.
