קשר הורה ילד
הקשר הראשוני בין ילד להוריו מאופיין בתלות מוחלטת. היצור האנושי חסר כל סיכוי לשרוד ללא ההורה הדואג לכל צרכיו למן הרגע הראשון. בשלב זה נדרשת מההורה מחויבות טוטאלית, על מנת להבטיח את שלומו הפיזי והרוחני של הילד.
ככל שהילד גדל נדרש ההורה להכיר ולקבל את עובדת נבדלותו של הילד ממנו כאישיות עצמאית, ולאפשר לו מידה של חופש וביטוי עצמי בהתאם לגילו המשתנה, עד לשלב של עצמאות גמורה.
נתינה – אליה וקוץ בה
אקט הנתינה של הורים עובר גלגולים שונים במהלך החיים. ממצב של תלות הכרחית, שבה ההורה הוא המחליט הבלעדי על אופי הנתינה ועל היקפה, עוברים ההורה וגם הילד לשלב שבו הנתינה הינה לעתים עניין של משא ומתן. הנתינה של מוצרי צריכה למיניהם או של מימון פעילויות פנאי כגון: חוגים, טיולים, סוגי בילוי, הופכים נושא ללחצים מצד ילדים, כאשר הורים מתקשים לעמוד בפניהם לעתים קרובות. ילדים לומדים מהר מאד לזהות את "נקודות התורפה" של ההורים, ומנצלים אותן כדי להשיג הישגים שונים.
אחת מנקודות התורפה היא רגשות אשם הנובעים מסיבות מגוונות: חוסר בזמן לבילוי עם ילדים, היסטוריה אישית של מצוקה כלכלית, יחסים מעורערים בתוך המשפחה, נכות או מחלה של הילד או של ההורה ועוד.
וכך כבמעגל קסמים נשמרת ומתוחזקת תופעת הלחץ שהילד מפעיל על ההורה. הילד ש"מגיע לו", וההורה שהדימוי העצמי שלו כ"הורה הטוב" עומד במבחן, משתפים פעולה זה עם זה לאורך זמן.
אולם, החינוך לעצמאות כלכלית יכול להתחיל עוד הרבה לפני שהילד עומד ברשות עצמו. ילדים לומדים כבר מגיל צעיר יחסית שיש בכוחם להרוויח כסף על ידי עבודות שונות, כגון שמרטפות וניקוי חדרי מדרגות. התנסויות מעין אלה, מעבר להיבט הכלכלי, יש בהם כדי לאזן את תחושת ה"מגיע לי" המופנית כלפי הורים כבר מגיל צעיר מאד, והמאפיינת כל כך את החברה הצרכנית בה אנו חיים.
סגנונות הורות וסיוע כספי לילדים שבגרו
המציאות מראה כי ילדים רבים רואים בהוריהם מקור לתמיכה ולסיוע כלכלי לאורך שנים רבות, גם כשהם עצמם הפכו לבעלי משפחות.
הילדים מניחים ,מתוך ניסיונם בעבר, כי זהו תפקידם הטבעי של ההורים, וכי ההורים, שמצבם הכלכלי מבוסס בדרך כלל יותר מזה של הילדים, רואים את הסיוע לילדים באופן דומה.
ההורים מעוניינים לסייע לילדיהם גם מתוך רצון להקל עליהם, וגם מתוך תחושה מבוססת שזה מה שמצופה מהם. השאלה היא מה גבולות הנתינה ותנאיה.
יש להניח שההתנהלות הכספית של הורים מול ילדיהם הבוגרים, הינה פועל יוצא של סגנון ההורות שלהם בעבר.. הורים שהתקשו להציב גבולות לילדיהם בעודם צעירים, יתקשו לאכזב את ילדיהם הבוגרים, גם אם דרישותיהם נראות להם כמוגזמות.
מאידך, ילדים שחונכו לחיות בתוך מערכת של גבולות ודחיית סיפוקים, יבינו גם מאוחר יותר כי כסף הוא עניין שיש לעמול עבורו, וכי סיוע מצד ההורים הוא לא בהכרח דבר המובן מאליו. הורים אלה ישקלו את הסיוע שיתנו לילדיהם הבוגרים באופן ענייני, ולא מתוך כניעה ללחצים סמויים או גלויים.
הסיוע הכספי כביטוי לרצון לקשר עם הילדים
כמו כל מתנה, גם הכסף שניתן לילדים הבוגרים אינו רק כסף. הוא מייצג את הרצון של ההורים לקשר עם ילדיהם שבגרו, ושלמעשה אינם זקוקים עוד לסוג הטיפול והאחזקה שקיבלו בגיל צעיר. לעתים ההורים נוטים להעניק סיוע כספי גם כדי לשמר את התלות של הילדים בהם או כדי לחזק את הקשר עם הנכדים.
הקשר בין הורים לילדיהם הבוגרים אינו סימטרי: בעוד שהקשר מצד ההורים מאופיין ב"קבלה ללא תנאי", כלומר הוא אינו מותנה בהכרח במידה שבה צאצאים ממלאים את ציפיותיהם של ההורים, הקשר מצד הילדים עשוי לכלול משקעים מן העבר המעיבים על הקשר.
מכאן כנראה ההכרח בציווי מפורש, המחייב את הילדים בכבוד הוריהם: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ', יב')
כשהסיוע הופך לבעיה
בשלב מסוים עלולה הנתינה להפוך ממציאות מתגמלת ומשמחת לשני הצדדים – לנושא בעייתי, זאת כאשר הנסיבות משתנות.
הסיבות לשינוי עשויות להיות מגוונות:
- מצבם הכלכלי של הילדים משתנה בעקבות הגדלת המשפחה, אבטלה, גירושים, מחלה, ועוד.
- יציאתם של ההורים לגמלאות וירידה בהכנסתם.
- בעיות בריאות אצל ההורים, הדורשות משאבים נוספים (סיוע בבית, עובד זר).
- פטירה של אחד ההורים, המחייבת הערכות המותאמת למצב החדש (מעבר לדיור מוגן).
- ירידה קוגניטיבית של ההורים המזדקנים, המצריכה העברת הטיפול בענייניהם הכספיים לידי הילדים.
במערכת יחסים בה מתקיים דו-שיח פתוח וישיר בין ההורים לילדיהם, ניתן יהיה לדבר על השינויים באופן גלוי, ולקבל החלטות משותפות. אם מאידך ההורים והילדים חיים בתוך מציאות של ציפיות הדדיות, מבלי שקיימים גבולות ברורים וללא מסגרת של שיח פתוח, המצב עלול להתפתח לבעיה של ממש.
ההורים החוששים להוציא כספים שהם עשויים להזדקק להם בעצמם, מתקשים שלא להיענות לציפיות הילדים, בעוד הילדים הנמצאים במצוקה כלכלית עשויים לראות בהורים קרש הצלה לפתרון בעיות.
במצבים קיצוניים הדברים עלולים להידרדר לסחטנות כלכלית, איום במניעת קשר עם הנכדים או הילדים, ולניצול מצד ילדים במיוחד כאשר ההורים אינם מסוגלים עוד לנהל את ענייניהם הכספיים בעצמם. מערכת כזו מאופיינת לעתים קרובות במניעת קשר עם נכדים מצד הילדים, כגון:
"אם לא תתנו כסף, לא תראו את הנכדים."
"אם לא תשלמו, תישארו לבד בשבת".
ועוד "סנקציות" מסוג זה, הפוגעות ב"בטן הרכה" של ההורים, ולכן גם מצליחות לעתים קרובות להשיג את מטרתן.
אז איך מתמודדים?
- קודם כל הירגעו: אתם לא לבד. המדובר בבעיה משותפת למשפחות רבות.
- חזית אחידה: על הורים להגיע ביניהם לאחידות דעים באשר לאופן ולהיקף הסיוע לילדים, וזאת על מנת למנוע לחץ על הורה אחד, בניגוד לרצונו של האחר.
- תיאום ציפיות: קחו יוזמה. כנסו את הילדים לשיחה שמטרתה לתאם ציפיות. קחו בחשבון ששיחות מסוג זה עשויות להציף כעסים ואף איומים מצד הילדים.
- שיח משפחתי: קבעו פגישות קבועות עם הילדים כדי לשוחח על דרכים מעשיות להסדרת הסיוע ולדווח על ירידה בהכנסות או שינויים אחרים במצב.
סיוע ממוקד: אל תכסו את הגרעון החדשי של הילדים. זהו בור ללא תחתית. במקום זאת רצוי להקצות את הסיוע למטרות ספציפיות ומוגדרות מראש, כגון: הוצאות חינוך, טיפול שיניים, חוגים, וכדומה. כדאי לעקוב שהכסף אמנם מומש לצרכים שהוגדרו.
לסיכום: סיוע כספי של ההורים משקף את דאגתם של ההורים לילדיהם, אולם אין משמעו שעל ההורים להפסיק לדאוג לעצמם.
