אוריינות פיננסית נחשבת בימינו כמיומנות אישית הכרחית שאף תורמת לחוסן כלכלי־חברתי. מדינות רבות משקיעות בנושא משאבים משמעותיים, אך דווקא ישראל נשרכת מאחור ומתקשה לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה. את הוואקום שנוצר מנסות למלא יוזמות פרטיות של גופים ועמותות.
כשהנער או הנערה הישראלי/ת הממוצע/ת מסיים/ת תיכון, הם יודעים בדרך כלל לחשב זהויות טריגונומטריות, להבחין בין דגש קל לחזק ולדקלם את המסר האנטי־גלותי של הסיפור "האדונית והרוכל". אך האם לא מוטב לצייד את האזרח/ית המתחיל/ה גם בידע לגבי התנהלות פיננסית נכונה?
אוריינות פיננסית, לפי מילון המונחים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הינה "היכולת לקרוא, לנתח, להבין ולדון על גורמים כלכליים־פיננסיים המשפיעים על הרווחה הכלכלית של הפרט. היא כוללת את היכולת להעריך אפשרויות כלכליות, להשתמש בכסף בצורה נכונה, לתכנן את העתיד, לפעול בהתאם בהווה ולהגיב בצורה מושכלת לשינויים כלכליים". במילים אחרות, ללא אוריינות פיננסית, האזרח הממוצע יתקשה בניהול המשאב שבחברה המודרנית הוא אולי השלישי בחשיבותו לאחר אוויר ומים – כסף.
האוריינות הפיננסית מאפשרת רווחה גבוהה יותר וחוקרים רבים מצביעים על כך שהיא חיונית במיוחד עבור בעלי הכנסה נמוכה. היות ובהכללה, אוכלוסיות מוחלשות רחוקות מלצבור נכסים, אזי מושגים בסיסיים כגון חיסכון, אשראי, השקעה ותועלת נתפסים עבורם כחסרי משמעות. משכך, דווקא חיזוק האוריינות הפיננסית בקרב אוכלוסיות אלה מגדיל את הסיכוי ליציאה ממעגל העוני.
למרות כל זאת, ועל אף שהשיח הציבורי בישראל מכיר בצורך שבאוריינות פיננסית, כיום לא קיימת תוכנית לימודים מחייבת בנושא לבתי ספר, לא גובשה מדיניות לאומית סדורה ולא קיים גורם ממשלתי שאחראי לכך באופן ברור. כבר בשנת 2005, במסגרת רפורמת בכר שעסקה בשוק ההון הישראלי, הוחלט על הקמת קרן ממשלתית לחינוך פיננסי, שלבסוף הוקמה רק ב־2011 ולמעשה עד היום לא הוקצו לה המשאבים הדרושים.
מעת לעת מתבצעים ניסיונות נקודתיים, כמו תוכנית רשות של משרד החינוך ל־100 כיתות י' להנחלת אוריינות פיננסית, או המיזם הדיגיטלי המשותף לרשת אורט ישראל ולבנק הפועלים, המציע אתר אינטרנט המשלב מערכי שיעור בחינוך פיננסי והכשרות למורים. בהיעדר התייחסות ממשלתית משמעותית, את הוואקום מנסות למלא יוזמות פרטיות של גופים פיננסיים ועמותות ללא כוונת רווח כדוגמת "פעמונים".
ההוכחה הטובה ביותר למקום הלא מכובד של ישראל היא מבחן התוצאה. בשנת 2012 התקיימו מבחני פיז"ה שבדקו את מידת האוריינות הפיננסית בקרב תלמידי תיכון בישראל, בהשוואה למדינות אחרות. במבחנים אלו סיימה ישראל עם ציון מתחת לממוצע ה־OECD עבור האוכלוסייה הכללית, ובציון שווה לממוצע עבור האוכלוסייה היהודית בלבד. מבחני פיז"ה נערכים אחת לשלוש שנים ובשנים 2015 ו־2018 נמנעה ישראל מלהשתתף במבחני פיז"ה בסעיף אוריינות פיננסית, אך מאז לא בוצעה התקדמות משמעותית בנושא בלאו הכי.
ומה קורה בעולם?
בשנים האחרונות מדינות וארגונים בינלאומיים מכירים בחשיבותו של חינוך פיננסי ופועלים להטמיעו בקרב אוכלוסיות שונות. ב־2008 אף הוקם פורום בינלאומי (INFE) תחת ה־OECD המאפשר שיתוף ידע וניסיון בנוגע למדיניות חינוך פיננסי במדינות השונות.
כ־60 מדינות יישמו עד כה מדיניות חינוך פיננסי, מתוכן 23 הספיקו ליישם פיילוט ראשוני – ביניהן ישראל, קנדה והונג־קונג – ו־11 כבר יישמו תוכנית שנייה לאחר בקרה. אך בעוד שבישראל רמת האוריינות הפיננסית נמצאה נמוכה, בקנדה ובהונג־קונג נמצאה אוריינות פיננסית גבוהה. בדוח של ה־INFE מ־2020 דורגה הונג־קונג כבעלת רמת האוריינות הפיננסית הגבוהה מבין המדינות החברות בפורום, ובמבחני פיז"ה בשנים 2015 ו־2018 תפסה קנדה את המקום השני.
כמו בישראל, גם בהונג־קונג ובקנדה אין חובת חינוך פיננסי בתוכניות הלימוד בבתי הספר. עם זאת, בשתי המדינות הללו קיימים גופים ממשלתיים מסודרים ומתוקצבים, שמטרתם לקדם את התחום. ב־2012 הוקם בהונג־קונג גוף ממשלתי רשמי (IEC) שמטרתו הבלעדית היא שיפור האוריינות הפיננסית בקרב האזרחים.
בקנדה נקטו בגישה מעט שונה. הגוף שאמון על מדיניות החינוך הפיננסי הוא הסוכנות להגנת הצרכן (FCAC), אך כשהקנדים החליטו להציב את האוריינות הפיננסית כיעד מועדף, הוקצו ל־FCAC תקציבים ראויים והוקמה ועדה מפקחת ייעודית עם סמכויות ביצועיות. התוצאה היא שלל פרויקטים ויוזמות שהפכו את האוריינות הפיננסית לנחלת כלל שכבות האוכלוסייה.
גם אנחנו יכולים
דווקא מקרי הבוחן המוצלחים של הונג־קונג וקנדה, שבשתיהן אין חובה פורמלית לחינוך פיננסי לילדים, עשויים ללמד אותנו על מספר היבטים קריטיים להצלחתה של מדיניות זו.
ראשית, ניתן להסיק בדבר הנחיצות בגוף שלטוני מרכזי שמתווה את המדיניות ואחראי לקידומה, לגיוס משאבים ולסנכרון בין פעילויות המשרדים השונים.
בניגוד לעמדה שרואה במשרד החינוך כגורם המרכזי שאמון על הנחלת האוריינות הפיננסית, נראה שדווקא במדינות המצליחות נתפסת הסוגייה באופן נרחב יותר. משכך, ייתכן וחובת ההוכחה מוטלת על שילוב של כמה משרדים בראשות האוצר, ולא רק על משרד החינוך.
הואיל ודברים לא קורים מעצמם, יש צורך בהתוויית מדיניות ברורה עם יעדים מדידים ולוחות זמנים. בהונג־קונג ובקנדה, למשל, הוגדרו אסטרטגיות לטווח ארוך והאמצעים למימושן. בישראל, להבדיל, חלפו 6 שנים מההחלטה ברפורמת בכר ועד להקמת תוכנית פיילוט בנושא, ועוד 6 שנים עד להתנעת יוזמות חינוכיות חלקיות מאוד.
בינתיים, עד שהמדינה תקבל החלטה להשקיע את המשאבים הדרושים בנושא חשוב זה, האחריות לפצות על "מס הבערות" שנכפה על אזרחי ישראל בהיעדר מדיניות ראויה, תישאר ככל הנראה בידי ארגונים פרטיים ועמותות.
