היינו אז זוג צעיר עם ילד אחד, וחזרנו לצפון לאחר מגורים בירושלים בשל לימודי התואר הראשון שלי. עמדתי לפני התחלת לימודים במכללת אורנים, וחיפשתי משרה חלקית. דוד החל עבודה חדשה כעובד קייטרינג בבית אבות בטבריה. אפשר להגיד שהתחלנו במינוס 300,000 ₪ כמעט. הכיצד? לבד מההוצאות שלנו, שהיו כפולות כמעט מההכנסות –תשלום שכר דירה, מחיה, לימודים והחזר הלוואות שלא הצלחנו לעמוד בהן –נפתחו נגדנו שני תיקים בהוצאה לפועל בשל תשלומי מזונות שבעלי התחייב לשלם לגרושתו ולשני ילדיו מנישואיו הקודמים (תיק שאנו נושאים עמנו עד היום).
כשהרגשנו שהעול כבד מנשוא, יצרנו קשר עם פעמונים. הליווי שעברנו היה אינטנסיבי, אישי ומורכב מאוד,וכלל סדר בהוצאות ובהכנסות וכן הגדלת הכנסות והפחתת הוצאות. המורכבות נבעה מכך שלא היה מהיכן לקצץ עוד בהוצאות, כיוון שעל אף כל המאמץ ושינוי ההתנהגות הכלכלית לא הצלחנו לעמוד בהחזר החובות וההלוואות, שעמדו אז על יותר מ-100,000 ₪. ניסינו בכל דרך אפשרית לאפשר לעצמנו חיים נורמאליים בלי להתדפק על דלתו של איש,בבקשת מלגות לימודים, בסיוע מזערי מעמידר בתשלום שכ"ד, בעבודה בשעות נוספות ועוד.
בסופו של תהליך הבראה מורכב, בשנת השמיטה הקודמת כאמור, קיבלנו מקרן 'נדיבי ארץ' מענק והלוואה בלא ריבית,והצלחנו להחזיר חלק מהחובות לבנק, להוצאה לפועל, לביטוח לאומי ולחברים שלווינו מהם כמה אלפי שקלים.
היום אנו יודעים שהתהליך של פעמונים הוא דרך חיים ולא מליצה. אנו עדיין בתהליך, ומקווים לראות את האור בקצה המנהרה. ברור לנו כי בלי הליווי של פעמונים, המענק וההלוואה מ'נדיבי ארץ' – לא היינו מצליחים לחזור לפסים של צמיחה.
מוריה חזיזה
