מכירים את זה שאתם נכנסים לסופר "רק לקנות חלב ולחם" ויוצאים עם עגלה עמוסה לעייפה? אם ישאלו אתכם מייד לאחר הקנייה מדוע רכשתם את כל המוצרים העודפים, מן הסתם תשיבו: "גילינו שאנחנו צריכים עוד דברים בבית". אך, האם זה מדויק? האם אכן מוצרים שרכשתם בחנות כי היו "במבצע" או כי הרגשתם צורך לקנות הם באמת צורך – או רק רצון?

הבה נתפלסף קצת. מה אנחנו "צריכים"?

אוויר הוא צורך, אוכל הוא צורך, מים הם צורך. בלעדיהם לא נוכל להתקיים. גם בלי אהבה וקשרים אנושיים נתקשה,אבל – אכילה במסעדה היא רצון, מכונית חדשה היא רצון, בגד חדש הוא רצון, אייפון חדש הוא רצון, טלוויזיה  או מחשב בכל חדר בבית היא רצון. נוכל להתקיים ואפילו לחיות חיים מאושרים בלי מרבית הדברים שאנחנו רוצים.

במילים אחרות ההגדרות של צורך ורצון הן:

צורך:

על הצרכים שלנו אנחנו לא יכולים לשלוט. נוכל לשנות אולי את הדרך שבה נספק את הצורך, אבל לא נוכל לבטל אותו. אם אנחנו צריכים לאכול למשל, יש מגוון של מאכלים שישביעו את הרעב שלנו, אבל לאורך זמן לא נוכל לבטל או להתעלם מהצורך הזה.

רצון:

על הרצונות  יש לנו שליטה ובחירה, והם משתנים. מה שרצינו לפני 10 שנים שונה ממה  שאנחנו רוצים היום,  ושונה כנראה ממה שנרצה בעוד עשר שנים. כשאנחנו רוצים משהו, כדאי לעצור ולנסות לדמיין איך נרגיש כשנשיג את ה"משהו" הזה. שמחה? בטחון? הערך העצמי שלנו יגבר כתוצאה מכך שיש בבעלותנו רכוש רב יותר? אם נבין מה רצינו להשיג באמצעות הרצון ועל איזה צורך הוא עונה, נוכל  אולי לוותר עליו.

במאה ה-17 טבע הפילוסוף הצרפתי  רנה דקארט  את האמרה  "אני חושב, משמע אני קיים" שמשמעותה היא שהחשיבה היא דרך על  ערעור הקיים והיא מהותית לקיומו של האדם. שתי מאות מאוחר יותר (1987) פרסמה האמנית האמריקאית ברברה קרוגר סדרת עבודות תחת הכותרת "אני צורך משמע אני קיים" כדי לקרוא להשתחררות מכבלי הצריכה ומעולם הצרכנות וכפארפאזה בועטת על  דקארט.

השפה העיצובית של עבודותיה של קרוגר לקוחה מאסטרטגיות של משרדי פרסום והיא כוללת מסר קליט ומשפט קצר. קרוגר שינתה רק מילה אחת באמרה של דקארט –  את המילה "חושב" היא החליפה ב"קונה" ובכך קראה לחשיבה ביקורתית: מהות קיומו של האדם ככזו המבוססת על קנייה.

תרבות השפע (או תרבות המערב) שבה אנו חיים בודקת אותנו לפי מדד העושר: כמה חדרים יש לנו בבית, מאיזו שנה האוטו, אילו מותגים אנחנו לובשים. מעודדים אותנו  לקנות מוצרים ושירותים בכמות גדלה והולכת, והערך המרכזי למענו אנחנו חיים הוא השגת כסף וכוח כלכלי בכל אמצעי, והפגנת העושר בצורה פומבית וראוותנית. הצריכה נתפסת כדבר חיוני וחיובי, וגם מי שקשה לו, שאין לו, מתנהל כאילו יש לו.

כולנו שותפים לצריכה מוגזמת. אנחנו מתייחסים לקניות כאל בילוי, מחליפים ציוד במקום לתקן, זורקים אוכל מאתמול לפח, ולרובנו אין מושג כמה אנחנו מוציאים ועל מה.

קל להאשים את תרבות הצריכה באיבוד הדרך והמשמעות האנושית אך הבעיה נעוצה גם בפיתוי לבצע את הרכישה ובאמצעים שהתרבות המודרנית מעמידה לצורך זה: אוברדרפט בבנק, כרטיסי אשראי, פריסת תשלומים, הלוואות. שרשרת אמצעי תשלום אלה סוללת דרך בטוחה אל חריגה מהתקציב המשפחתי ואל מינוס בבנק. כדי לעמוד בפיתוי כדאי לחזור ולבחון היכן בדרך היטשטש ההבדל בין רצון וצורך.

רוצים טיפ פשוט שיעזור לכם להבדיל בין צורך ורצון?

"צורך" נולד בדרך כלל בבית, בזמן שאתם עושים רשימת קניות וחושבים מה באמת חסר לכם. "רצון" נולד בינות למדפי הסופרמרקט, מול שלל הפרסומות והמבצעים שנגד עיניכם.

במילים אחרות: יש דבר העומד בפני הרצון. אתם.